פסק-דין בתיק ת"א 715-08

(חלקי)

הבקשה

התובע, אשר שימש במועד הגשת התביעה ובמועדים הרלוונטיים כדובר עיריית שדרות, עורך דין במקצועו, הגיש כנגד הנתבע, אשר שימש במועדים הרלוונטיים כגזבר העירייה, תביעה כספית על סך 250,000 ש"ח בעילה נזיקית של לשון הרע.

התובענה מתייחסת לפרסומים שעיקרם כדלקמן: פרסום ראשון - דברים שנכתבו והוצגו בישיבת ועדת הביקורת של העירייה; פרסום שני - כתבה שפורסמה בעיתון "כל הדרום" וטענה כי נאמרו בה דברים מפי הנתבע; פרסום שלישי - עניינו כתבה שפורסמה באותו העיתון, וגם בה, כנטען, הובאו דברים מפי הנתבע; פרסום רביעי - עניינו עימות רדיופוני בין התובע לנתבע, במהלך תוכנית רדיו בתחנת "רדיו דרום"; פרסומים חמישי עד תשיעי - עניינם תלונות והודעות שהגיש הנתבע במשטרה.

התביעה הוגשה בשנת 2008, התקיימו ישיבות במסגרת קדמי משפט, בהם נידונו עניינים מקדמיים שונים, וזאת עוד בפני כב' השופטת נצר, בטרם התמנתה כשופטת בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע.

בחודש מרץ 2010, דהיינו כשנתיים לאחר הגשת התובענה, הגיש הנתבע בקשה להכרה בחסינות ולדחיית התובענה כנגדו, בקשה שהוגשה בהסכמת היועץ המשפטי לעיריית שדרות. בקשה זו היא נשוא פסק דין חלקי זה.

הצדדים הגישו תגובות לבקשה, התקיימו דיונים ואף נחקרו מצהירים, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים וכן מטעם עיריית שדרות.

טענת הנתבע היא, כי על פי סעיף 7ג'(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), יש להכיר בחסינותו בתביעה זו ויש לדחות את התביעה נגדו. נטען בבקשה, כי הנתבע הוא עובד ציבור, כמשמעותו בסעיף 7 לפקודה וכי במועדים הרלוונטיים, הוא שימש כגזבר העירייה. עוד נטען, כי הפרסומים המפורטים בכתב התביעה, נעשו במסגרת תפקידו של הנתבע כגזבר, דהיינו במסגרת תפקידו השלטוני. הוא הדין, כך טוען הנתבע, בתלונות שהוגשו במשטרה, שכן אלה לא היו באות לעולם, לולא היה הנתבע משמש כגזבר העירייה.

עוד נטען בבקשה, כי התובע לא מילא אחר הוראות תקנה 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו - 2006 (להלן: " התקנות"), באשר הוא לא יידע את העירייה על דבר הגשת התביעה, באופן שנקבע בתקנה, דהיינו על ידי צירוף טופס 1 שבתוספת, על פי תקנה 2(ג). בהתאם לתקנה 8 לתקנות, צרף הנתבע הודעה מנומקת מטעם היועץ המשפטי של העירייה, בדבר הצטרפותו והסכמתו לבקשה להכרה בחסינות הנתבע.

טענות הנתבע בסיכומיו

על פי התקנות, בקשה להכרה בחסינות יש להגיש תוך 30 יום מקבלת התביעה, ולכן, לכאורה, לא הוגשה הבקשה במועד, שכן, כאמור, היא הוגשה כשנתיים לאחר הגשת התביעה.

יחד עם זאת, טוען הנתבע בסיכומיו, אין כל צורך במתן אורכה להגשת הבקשה, שכן 30 הימים עדיין לא יכולים להיספר, אלא לאחר הגשת התביעה במלואה, כולל טופס 1 על פי התקנות.

לחילופין, מבקש הנתבע להאריך המועד להגשת הבקשה, באשר התובע לא הסביר את מחדלו, שהוא אי הגשת טופס 1, כנדרש בתקנה 2(ג) לתקנות. נטען, כי פנייתו של התובע ליועץ המשפטי של העירייה (נספח ג' לתגובת התובע לבקשה בהכרה בחסינות), לא די בה כדי לעמוד במצוות התקנות, שכן אלה מחייבות הגשת ההודעה כשהיא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות.

עוד טוען הנתבע, כי התיק מצוי עדיין בשלב קדם המשפט ולכן יש מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד.

הנתבע מפנה לחקירתו הנגדית של התובע, בה מסר זה האחרון, כי ההודעה ליועץ המשפטי היא העתקה של הטופס שבתקנות, למרות שברור לכל שלא כך הדבר. בכך מייחס הנתבע לתובע אי אמירת אמת במתן עדות בביהמ"ש.

מוסיף הנתבע וטוען, כי הוא נחשף באופן מקרי לזכויותיו על פי הדין, לעניין החסינות, וזאת בשיחה מקרית של חברה למקצוע עם בא כוחו של הנתבע. מיד לאחר אותה השיחה, הוגשה הבקשה שבפניי, כך נטען.

טוען הנתבע, כי היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד בנימין סעדון, בדק את הדברים וקבע כי כל הפרסומים נשוא כתב התביעה, קשורים קשר ישיר לתפקידו השלטוני של הנתבע, במסגרת עבודתו בעירייה.

טוען ב"כ הנתבע, כי על ביהמ"ש לבדוק את המעשה המנהלי, דהיינו את הסכמתה של העירייה להכיר בחסינותו של הנתבע, ולא להחליף את שיקול דעתו בזה של היועץ המשפטי של העירייה. על ביהמ"ש לבדוק אם החלטת העירייה נעשתה במתחם הסבירות ואין מקום להיכנס לבירור עובדתי בשלב הזה. ב"כ הנתבע הפנה למספר פסקי דין שדנו בסוגיה.

מוסיף הנתבע וטוען, כי לתובע לא ייגרם כל נזק אם תידחה התביעה כנגדו ותיכנס עיריית שדרות בנעליו, שכן אם יתברר כי עילת התביעה מוצדקת, יפוצה התובע על ידי העירייה.